תפריט סגור

"סתירת הדין" בבוררות לפי דין תורה

בנוסחי שטרי בוררות שיוצאים מטעם בתי דין הדנים לפי דין תורה ניתן למצוא לעיתים קרובות הוראות לפיהן בית הדין יהיה רשאי "להוסיף או לשנות את פסק הדין, על פי שיקול דעתו או על סמך נתונים חדשים שבאו לפניו" (בד"צ "הליכות עולם") או "הרשות בידי הבורר … ולהוסיף ולשנות ולפרש את פסקי הדין שנתן" (הרב אברהם כהן) "ולהוסיף ולשנות ולפרש את פסק הדין" (בד"צ הרב ישראל מרמרוש) "לפרש ו/או להכריע ו/או להוסיף ו/או לגרוע ו/או לשנות ו/או לבטל את כל הצווים, סעדים, הוראות, החלטות ופסקי דין מכל מין וסוג שהוא הכל בהתאם לשיקול דעתם" (בד"צ לממונות שע"י קהילות החסידים אלעד) |"להוסיף ולשנות ולפרש את פסקי הדין … שניתנו על ידי הבורר…" (הרב חננאל מעודה) ועוד כהנה נוסחאות דומות.

בהוראות אלה בשטרי הבוררות מבקשים בתי הדין לשמור לעצמם את האפשרות לסתור את הדין בהתאם לכלל ההלכתי לפיו "מי שנתחייב בבית דין והביא עדים או ראיה לזכותו סותר את הדין וחוזר הדין אף על פי שכבר נגמר הדין כל זמן שהוא מביא ראיה סותר" (רמב"ם, סנהדרין, ז', ו', ע"פ משנה סנהדרין, ג', ח'), ולהוראת השולחן ערוך (חו"מ, יז,ח) לפיה: "דיין שדן דין ולבו נוקפו לומר שהוא טועה, לא יחזיק דבריו להביא ראיות להעמידם, שהוא בוש לחזור, אלא לכל הצדדים יחזור להוציא הדין לאמיתו".

הפונים לבתי הדין הללו מבקשים מטבע הדברים שעניינם יוכרע לפי דין תורה, אולם התדיינות זו מובילה אותם במקרים רבים בסופו של יום להתדיין בפני הערכאות האזרחיות. שכן, כידוע, על מנת שמעמדו של פסק בוררות יהפוך לזה של פסק דין הניתן לאכיפה על הזוכה לנקוט בהליך של "אישור פסק בוררות" לפי הוראות סעיף 23 לחוק הבוררות, תשכ"ח-1968. מהצד האחר שעריו של בית המשפט פתוחים לדיון בבקשה לביטול הפסק לפי סעיף 24 לחוק.

וכך, כבר קרה, שזוכה בפסק בוררות בבית דין דתי נקט בהליך של אישור הפסק, לנוכח פסק מאוחר המשנה או מתקן את החיוב שהוטל על החייב לפי הפסק המקורי, והחייב נאחז בהוראה המדוברת בשטר הבוררות המכשירה את מתן הפסק המאוחר. באותו אופן אירע שהחייב לפי החלטה מאוחרת בהתבסס על הוראה זו בהסכם הבוררות אשר שינתה פסק בוררות ראשון שדווקא נטה לטובתו, פנה לבית המשפט המוסמך בבקשה לבטל את ההחלטה המאוחרת ולהימנע  מלאשרה.

בלא מעט מקרים כאלה קבעו בתי המשפט כי חרף ההוראה בשטר הבוררות ועל אף ש"מושכל ראשון בדיני הבוררות הוא שהצדדים רשאים לעצב בעצמם את אופי ההליך" (רע"א 256/10 גאידמק נ' טרוים, פורסם בנבו), הפסק המאוחר ניתן בחוסר סמכות.

פסק דין בסוגיה שהשפעתו ניכרת בפסיקה לאחריו ניתן ב-הפב (ת"א) 14520-03-11‏ ‏ עוקשי נ' עוקשי מפי כב' השופטת י' שבח, מיום 12.5.11.

פסק הדין תוקף את "המושכל הראשון" שמחייב לכבד את הוראות הסכם הבוררות, בשני אופנים מנוגדים. ראשית קובע פסק הדין כי יש לפרש את ההוראה המדוברת בפרשנות המתיישבת "עם תכלית הבוררות והמטרות אותה היא מבקשת להגשים" וכי "הפרשנות לפיה סמכותו של הבורר אינה מוגבלת בזמן ובמהות, ולפיה הוא רשאי לכבול אליו את בעלי הדין לתקופת זמן בלתי מוגבלת ולשינויים ותיקונים ככל אשר יחפוץ, איננה מתקבלת על הדעת והיא נוגדת את עיקרון סופיות הדיון." על בסיס זאת פורשה ההוראה ככזו ה"מקבילה למעשה לסמכות התיקון הקבועה בסעיף 22 לחוק הבוררות, דהיינו לפרשנות, בהינתן מחלוקת, או לתיקונים טכניים או אריתמטיים". באשר לטענה לפיה הפסק המאוחר קיבל את תוקפו מהסכמת הצדדים, קובע פסק הדין: "לא אוכל לקבוע ממצא זה משבעלי הדין לא ביקשו לחקור את המצהירים על תצהיריהם."

כארבע שנים מאוחר יותר נדרשה השופטת שבח לסוגיה בפעם נוספת, ב- הפ"ב (מחוזי ת"א) 4661-06-14 הרב כהנמן נ' הרב מרקוביץ, מיום 30.8.15, פורסם בנבו, ושם חזרה על תפיסתה הפרשנית ולגבי הטענה בדבר "הסכמת הצדדים" קבעה כי "על הסמכה מעין זו להיות ברורה ומפורשת.".

נימוקים אלה לפיהם כשאין ראיה ברורה ומפרשת בדבר הסכמה אחרת הצדדים יש לפרש את ההוראה המדוברת בהסכם הבוררות ככזו המתיישבת עם "עקרון סופיות הדיון" למרות שמדובר בהסכם שהוא יציר כפיו של בית דין הדן על פי דין תורה, אינו מתיישב עם הקביעה הרווחת בפי שופטים וחוקרים שיד ורגל להם במשפט העברי לפיה שיטת משפט זו אינה מכירה ככלל בעקרון סופיות הדיון (ר' כב' השופט א' רובינשטיין, בגץ 1217/15 ‏מ.ד יהונתן בניה ופיתוח בע"מ נ' שר הביטחון, פורסם בנבו; פרופ' א' שוחטמן, סדר הדין בבית הדין הרבני, תשע"א כרך ג', עמ' 1297 תוך שהוא מציין כי ב"משפט העברי גובר אפוא השיקול של הצורך לדון דין אמת בין הצדדים, על כל שיקול אחר.").

בין לבין נדרש לסוגיה כב' השופט ב"צ גרינברגר, הפב (י-ם) 25582-05-14‏ ‏ מסלטי נ' פובידלו, מיום, 30.10.14, פורסם בנבו, ושם נקבע כי גם אם מדובר בהסכמה ברורה ומפורשת אין בכח הצדדים להתנות על עקרון הסופיות, בהיותו  עקרון העומד בתשתית חוק הבוררות. השופט גרינברגר אף מביא ראיה מלשון החוק: "בסעיף 2 לחוק הבוררות, מסמיך המחוקק את הצדדים לכלול בהסכם הבוררות הוראות הנוגדות את הוראות התוספת לחוק … ברם, "מכלל הן אתה שומע לאו"…".

אך גם נימוק זה אינו חף מקשיים, וציטוט מפסק דין ותיק יותר מפי כב' השופטת י' שיצר (מיום 13.3.02) אשר דן גם הוא בסוגיה זו וכיבד את תוקפה של ההוראה המדוברת, יבהיר את הקושי: "יש לזכור כי הוראות חוק הבוררות הן דיספוזיטיביות והצדדים רשאים להתנות עליהן … חוק הבוררות אינו מגביל את הצדדים בקביעת תנאי הסכם הבוררות, והם יכולים לקבוע תנאים ככל העולה על דעתם" (הפ (ת"א) 1257/01 אברהם נ'  אברהם, פורסם בנבו– פסק הדין אושר ב-רע"א 8092/02ומעניין לציין כי פסק הדין בעליון צוטט ואוזכר על ידי השופטים שבח וגרינברגר בתמיכה לפסקי הדין שנימוקם ותוצאתם הפוכה).

בערעור בעניין עוקשי (רע"א 4394/11) קבע בית המשפט העליון במותב תלתא ומפי כב' השופט י' דנציגר כי "אין צורך להידרש לסוגיה המורכבת בדבר יכולתם של צדדים לבוררות לקבוע – בין מראש בהסכם הבוררות, או במהלכה, בין לאחר מתן פסק הבוררות – כי תורחב הסמכות המסורה לבורר מכוח סעיף 22 לחוק הבוררות", עם זאת, פסק הדין אושר לנוכח נימוק נוסף שעלה גם ע"י השופט גרינברגר, הקשור בעובדה שפסק הבוררות המאוחר ניתן לאחר שפסק הבוררות הראשון כבר אושר בפסק דין חלוט, ובנימוק לפיו: "משעה שאושר פסק הבוררות על ידי בית המשפט תוקפו הוא כשל פסק דין שניתן על ידיו, והבעת הסכמה, מפורשת או משתמעת, לפני הבורר אינה יכולה להקנות לו סמכות לסטות מפסק דינו של בית המשפט".

האמנם? האם לא ניתן להקנות סמכות לבורר לסטות מפסק דין חלוט של בית משפט ? ב -הפ (י-ם) 49906-03-11‏ ‏ אנגיטל פרופרטיס נ' סגל, פורסם בנבו, דנהכב' השופטת ת' בזק-רפפורט,בטענה לפיה ניהול בוררות בעניין שנדון והוכרע בפסק-דין חלוט הינו פסול ובלתי חוקי מעיקרו וסותר את תקנת הציבור, ודחתה טענה זו בהסתמכות על פסק דין אחר מפי השופט י' דנציגר, הקובע כי טענות בדבר קיומו של מעשה בית-דין "מקומן להתברר במסגרת בירור התביעה בבוררות בין הצדדים." (רע"א 9583/10 בראשית יהלומים בע"מ נ' ב.י.נ.ו. יהלומים בע"מ (בפירוק), פורסם בנבו).

מצאנו אם כן שהגישה הרווחת כיום בבתי המשפט שלא לכבד את ההוראה בהסכם הבוררות המקנה לבורר סמכות לשנות את פסק הבוררות, מבוססת על נימוקים מוקשים וניכר שהתכלית –  לשמור על עקרון סופיות הדיון – גברה בבתי המשפט על הקשיים בהנמקה. אולם, דומה כי המצב המשפטי אליו הביאו פסקי הדין שנזכרו לעיל, בו סמכותו של בורר – גם לפי דין תורה – מוגבלת באפשרויות שינוי פסק הבוררות לאחר שניתן, מכוונת גם לאמיתה של תורה.

בפסק הדין בעניין (חי') 561424   פלוני נ' פלונית כתב בית הדין הרבני בחיפה (תוך הפניה לפסק דין של בית הדין הגדול בתיק מס' 1-64-9368) כך:

"הלכה למעשה, התקרבה עמדת הפסיקה הישראלית לעמדתו של משפט התורה והיא מאפשרת, למרות היעדר הסמכה חוקית לכך, לסתור את הדין במקרים של פגיעה קשה בערכי הצדק והאמת. זאת, משום שנתונה לבית-משפט אזרחי סמכות טבועה, לבטל פסק-דין חלוט, ….. בהתקיים נסיבות שבהן שיקולים של צדק עדיפים על פני שיקולים של מעשה בית דין."

אכן נכונים הדברים, אולם באותה המידה ניתן לומר אותם דברים כלפי משפט התורה.

ד"ר א' מירון במחקרו סדר הדין האזרחי בין מהות לפרוצדורה במשפט העברי ובמשפט הכללי, מציין כי "גופים אחרים המפעילים בתי דין לדיני ממונות,  התקינו תקנות ובהן כללים שונים לכללי הדיון. לעיתים, כללים אלו דומים יותר לכללים המודרניים, ומונעים אפשרות של סתירה הדין על יסוד עובדות והוכחות שלא הובאו בפני בית הדין" (שם, ע' 133) תוך שהוא מציין כדוגמא לסעיף 4 לפרק ט "לסדרי הדין של בית הדין משפט והלכה בישראל" של כולל ארץ חמדה.

עוד הוא מציין שם כי "היו שנהגו בפסק הדין לחייב את המפסיד לכתוב שטר "שטר מרחק" לטובת המנצח בדין,  אשר בו יתחייב שלא לעורר עוד דין ודברים אודות נושא התביעה. דומה לכך הוא שטר ההודאה, אשר באמצעותו נמנעה הכחשת עובדות שנקבעו כבר ע"י בית הדין. במקומות אחרים נתקנה תקנה שאסרה על הבאת ראיות  באיחור, או שנקבע מועד שעד אליו ניתן יהיה להביא ראיות,  היו מקומות בהם 'הודו' בעלי הדין כי אין להם ראיות נוספות לא כאן ולא במדינת הים לא בידי עצמם ולא בידי אחרים."

כך גם נקבעו הגבלות גם אם מתונות יותר, בתקנות הדיון של בתי הדין הרבני (התשנ"ג) כאשר בעוד שהסמכות הכללית לשנות פסק דין נקבעה בתקנה קכח: "חושש בית הדין שטעה בפסק דינו, יזמין את הצדדים לבירור נוסף, ובמקרה זה רשאי בית הדין לעכב את ביצוע פסק הדין עד לבירור." בתקנה קכט הוגבלה האפשרות של בעל דין לבקש דיון מחדש רק על בסיס טענות עובדתיות או ראיות חדשות שלא היו ידועות לו לפני כן,וכאשרעל פי תקנה ע"ה לתקנות הדיון מחויב בית הדין לקבל הצהרה מטעם בעל הדין כי אין לו טענות וראיות נוספות באופן שמגביל עוד יותר את הפתח לבעל דין לטעון לטענות או ראיות חדשות.

המסקנה היא כי אין לומר שהמשפט העברי דוחה מעל פניו את הערך של "סופיות הדיון" כפי שלא ניתן לומר שהמשפט הישראלי דוחה את הערך של "החתירה לדין אמת" ההבדל הוא רק באופן האיזון שנוקטת כל שיטת משפט בין ערכים אלה, ועם הזמן מתחוללת התקרבות משני צדי שיטות המשפט גם בנקודת השוני ביניהן – באופן האיזון. ועל כן, יש בסיס איתן לפרשנות שנתנו בית המשפט להוראה המדוברת בהסכם הבוררות, שקבעה כי גם הוראה זו אינה מקנה סמכות בלתי מוגבלת ונצחית לשינוי פסק הבוררות.