תפריט סגור

עיונים בתקנות סדר הדין האזרחי, תשע"ט-2018.

פרק א': הגדרות.

עיון בפרק ההגדרות אשר פותח את חלק ב', שהוא החלק האופרטיבי, של תקנות תשע"ט (חלק א' הוא "עקרונות יסוד", והתקנות אינן כוללות "חלק ג' "),  אסור שידלג על כותרת הפרק.  

שכן כבר בכותרת הפרק בולט ניסיונו של מתקין התקנות לדייק ולתמצת עד כמה שניתן בניסוחיו, וכבר בה נרמזת תפיסת העולם, העומדת ביסוד התקנת תקנות תשע"ט, המעלה את נושא ה"יעילות" על נס.

במקום הכותרת המקבילה בתקנות תשמ"ד "פרק א': פרשנות ותחולה" נבחרה בתקנות תשע"ט הכותרת "פרק א': הגדרות".

העדפת המונח "הגדרות" על המונח "פרשנות" אינה סתמית. הגדרה היא "תיאור לשוני מדויק, וממצה של מושג, רעיון או של משמעות של מונח." (ויקיפדיה). בעוד שפרשנות היא "ניתוח עומק המציע הסבר או ביאור לתופעה, אירוע, מצב, רעיון וכדומה." (ויקיפדיה) או בהקשר המשפטי של מונח זה: "מתן מובן לטקסט המעגן בחובו נורמה משפטית"  (אהרן ברק, פרשנות במשפטתורת הפרשנות הכללית (1992) ע' 31, פורסם בנבו).

אך עוד קודם לכן, גם ללא הגדרה מדויקת של שני המונחים הללו, המונח הגדרה  הגזור מ"גדר" מורה מעצם טבעו על הגבלה ותיחום, בעוד המונח פרשנות מזמין את הקורא להתפרשות במרחב האופקים ובעומק העניין.  

מדובר, אם כן בבחירה התואמת את הגישה הכללית של  התקנות החדשות הגורסת צמצום ותיחום של כללי סדרי הדין, ושל ההליך השיפוטי בכלל.

אמנם אין ספק כי מדובר גם במונח נכון יותר, כפי שהסביר פרופ' א' ברק בהתייחסותו ל"סעיפי הפירוש שבתחילת כל חוק":

"לא פעם נמצא בשיטת משפט חוק פירושים — דוגמת חוק הפרשנות,  התשמ״א-1981 — הקובע את משמעותם של מילים וביטויים המופיעים תדיר בחקיקה, או הקובע הסדרים בעניינים שנהוג לעתים קרובות להזכירם בחקיקה. ….  אין הם קובעים כיצד לפרש. הם קובעים מהו הפירוש. אכן, סעיפי ״הפירוש״ שבתחילת כל חוק, וסעיפים רבים בחוק הפרשנות, התשמ״א־1981, אינם עוסקים כלל בפרשנות אלא בחקיקה. סעיפי ״הפרשנות״ וחוק הפרשנות אינם על כן,  אלא הוראות חקוקות שיש להכניסן לכל דבר חקיקה. אין הם כללים לפירוש, אין סעיפי הפרשנות וחוקי הפרשנות פרי של תורת פרשנות. אין הם משקפים ערכי יסוד. הם קיצורי לשון. הם לקסיקון מיוחד של שפת המשפט." (שם, ע' 42).

סעיף 6 לתקנות – הגדרות חדשות המעידות על הכלל

כבר בשתי ההגדרות הראשונות המופיעות בפרק א', נחשפת "התפיסה הניהולית" שרוחה שורה על התקנות החדשות, עד כדי כך שהדבר מעורר הרהורים אודות ההכרזה המצויה בסעיף 2 בחלק א' "עקרונות היסוד" לתקנות תשע"ט אשר קובעת כי "הליך שיפוטי ראוי והוגן מתקיים במערכת שיפוטית עצמאית ובלתי תלויה שהוקמה לפי דין".

הדברים אמורים כלפי העובדה ששתי ההגדרות הראשונות בפרק הנדון הינן ההגדרות למונחים "בוררות" ו"גישור".

אכן, מיקומם של מונחים אלה בין ההגדרות השונות המפורטות בסעיף 6 לתקנות, מקרי בלבד בהתחשב באות הפותחת מונחים אלה (אותיות ב' ו-ג'). אולם, עובדה היא שבתקנות תשמ"ד, לא נמצא למונחים אלה כל מקום בפרק א': פרשנות ותחולה, שם נמצא מקום דווקא למונח אחר שהושמט מתקנות תשע"ט, ושגם הוא מונח שהאות הפותחת שלו  היא ב': "בית משפט".

ויודגש, גם תקנות תשמ"ד כוללות את ההגדרות של "בוררות" ושל "גישור", אולם הגדרות אלה הובאו במקומם כהבהרה נדרשת למונח בו עוסקים אותם סעיפים שעניינם העברת להליך חיצוני, כפי שתקנות תשע"ט בחרו למשל להעביר את ההגדרה של "התחייבות עצמית" מפרק ההגדרות למקום הראוי לה בפרק העוסק בסעדים זמניים.

כחיזוק לדברים האמורים נציין גם כי תקנות תשע"ט לא הסתפקו בהגדרת "בוררות" ו"גישור", ולשני אלה הצטרפה בסעיף 6 לתקנות גם הגדרה חדשה: "מנגנון חלופי ליישוב סכסוך" – דרך לפתרון הסכסוך בהסכמה מחוץ לכותלי בית המשפט שהיא, בין השאר, גישור, בוררות וכיוצא באלה".

בהמשך לכך, גם הגדרת המונח "הוצאות –שכר טרחת עורך דין והוצאות משפט" מצאה לה בתקנות תשע"ט מקום של כבוד בסעיף 6, דבר המעיד על מרכזיותו של מוסד זה בתקנות תשע"ט (הבא לידי ביטוי למשל בהבדל החד בין הוראת תקנה 511(א) לתקנות התשמ"ד, לבין הוראת תקנה 152 לתקנות החדשות בדבר הטלת הוצאות בתום הדיון, וידון על ידינו במקומו)  מרכזיות מוסד ההוצאות נובעת גם היא מ"תפיסה ניהולית" ומהתכלית המוצהרת של התקנת התקנות החדשות –לנסות לייעל את ההליך המשפטי.

סעיף 6 לתקנות – עילת תביעה

פרק ההגדרות בתקנות תשע"ט כולל כמה מונחים שזכו להגדרה, לאחר שנים שהגדרתם נקבעה ועוצבה רק בפסיקת בתי המשפט, אחד מאלה הוא המונח "עילת תביעה" .

סעיף 6 לתקנות תשע"ט קובע כי "עילת תביעה"מסכת העובדות הנדרשות כדי לזכות את התובע בקבלת הסעד שהוא מבקש".

המונח "עילת תביעה" נחשב בפסיקה כמונח מתעתע:

"הדיבור 'עילת התביעה' אינו חד-משמעי, ומשהוגדר, אין כוח ההגדרה יפה אלא לעניין פלוני בלבד" (ע"א 167/63 ג'ארח נ' ג'ארח, פורסם בנבו), וכפי שמציין פרופ' י' רוזן צבי: "כך למשל, הומשג המונח "עילה" באופן שונה בהקשרים המשפטיים הבאים: השתק עילה, תיקון כתבי טענות, פיצול סעדים, סמכות בתי המשפט הרגילים,  סמכות בית המשפט לענייני משפחה ועוד." (יששכר רוזן צבי, "ההליך האזרחי" (2015), פורסם בנבו).

ניטול אם כן, לדוגמא, את הנושא של תיקון כתב טענות. הלכה פסוקה היא כי בית המשפט רשאי להתיר תיקון כתבי-טענות בכל שלב משלבי הדיון. אולם כאשר מדובר בתוספת עילה חדשה, שהראיות לגביה שונות מאלה שלעניין העילה שהובאה בכתב התביעה במקור, וכאשר בקשת התיקון מוגשת בשלב בו מסכת הראיות בעניין התביעה המקורית כמעט שנסתיימה, ועל כן בהרשאת התיקון יהא משום הכבדה רבה והארכת הדיון וסרבולו, נקבעה הלכה כי אין להרשות את התיקון (ר' למשל, ע"א 721/84 משען נ' מדינת ישראל, פורסם בנבו).

ומהי "עילה חדשה" לצורך העניין ?

כב' השופט צ' זילברטל ברע"א 6863/12 מחאמיד נ' שירותי בריאות כללית (פורסם בנבו) בפסקה 10 ניסח זאת כך:

"ודוק – בהקשר של דיני תיקון כתב תביעה, המונח "עילת תביעה", שפנים רבות לו על-פי הקשר הדברים שבגדרו נעשה שימוש בביטוי זה, משמש במשמעותו הצרה. "עילת תביעה" במובן הצר (במובחן מהביטוי "עילת תביעה" במובן הרחב, בו נעשה שימוש בהקשר של דיני מעשה בית דין – השתק עילה), היא "המעשה המובא לדיון".

האם הפסיקה באשר להגדרת עילה חדשה תשתנה בעקבות הכללת הגדרת "עילת תביעה" בפרק ההגדרות, בתקנות תשע"ט החולש על כל סעיפי התקנות לכאורה גם על אלה העוסקים בנושא תיקון כתבי טענות?

ואם בנושא של תיקון כתב טענות, תקנות תשע"ט אינן משתמשות במפורש במונח "עילת תביעה", ועל כן השאלה אם ההגדרה של מונח זה תשפיע על הפסיקה בנושא זה נותרת בגדר תעלומה, הנושא של פיצול סעדים, מוגדר בתקנות תשע"ט (בסעיף 25(ב)) באמצעות מונח זה: "תובע יכלול בכתב התביעה את כל הסעדים המבוקשים בשל עילת תביעה אחת…".

מה אם כן היחס בין הוראת סעיף 25(ב) להגדרות המצויות בסעיף 6, האם מדובר בהוראה חדשה של תקנות תשע"ט לפיה המונח "עילת תביעה אחת" בהקשר של פיצול סעדיםיהיה מעתה והלאה כהגדרתו בפרק ההגדרות ! אם כך, מדובר בשינוי רדיקלי מהפסיקה העדכנית הקובעת כי "לעניין פיצול סעדים הגדרת המונח "עילה" היא רחבה וחורגת מעבר למשמעותה הרגילה מבחן רחב וחורג מעבר למשמעותה הרגילה." (א' גורן "סוגיות בסדר דין אזרחי", מהדורה 12 בעמ' 312).

ואם כן, בעוד הפסיקה צמצמה במהלך השנים את האפשרות לפצל סעדים, באמצעות פרשנות מרחיבה והולכת של המושג "עילת תביעה", וכל זאת מתוך מטרה: "שלא להטריד את הנתבע בתביעות רבות בשל אותו מעשה" (א' גורן, שם), חזרו לכאורה תקנות תשע"ט והרחיבו (ודומה כי מבלי משים) אפשרות זו שסופה הטרדת הנתבע – ומערכת המשפט – בתביעות רבות בשל אותו מעשה. כל זאת בניגוד גמור לתכלית המוצהרת של התקנת התקנות.

סעיף 6 לתקנות – מומחה

בפרק ההגדרות לתקנות תשע"ט כמה מונחים שזכו להגדרה, לאחר שנים שהגדרתם נקבעה ועוצבה על ידי פסיקת בתי המשפט, אחד מהם הוא "מומחה" .

"מומחה" – מי שמוכר כמומחה לפי כל דין ובאין דין כאמור, בעל ניסיון וידע בעניין שבמדע, במחקר, באמנות או במקצוע, למעט בעניין שבמשפט שאינו דין זר."

הגדרה חדשה זו תואמת את ההלכה שעיצבה הפסיקה בעניין זה. כך ב- ע"א 745/82 – משה שחר נ' לאה בור, פורסם בנבו, קבע בית המשפט העליון, מפי מי ניתן לקבל "עדות סברה" בהליך משפטי:

"קיימים שני סוגים של "עדים מומחים", אשר עדותם קבילה ורלבנטית למרות שאין ברשותם בהכרח מידע ישיר בדבר המרכזיות עליהן נסוב המשפט בו הם נקראים להעיד. ישנם "מומחים" במובן הקלאסי של המונח, היינו אנשים שהתמחו במדע או במקצוע, בעלי תוארים ודיפלומות, אשר בתי משפט נזקקים לעדותם כאשר מחווים הם את דעתם על נושא שהוא בתחום מומחיותם המיוחדת. ומאידך ישנם אנשים אחרים, אשר בדרך זו או אחרת, אם תוך עיסוק במקצועם או בתור חובבנים או בדרך מקרית אחרת, רכשו מידע כללי בנושא מסוים, ובית המשפט סבור, כי יוכל להפיק תועלת מפרי נסיונם בבואו להחליט בנושא או בנושאים העומדים להכרעה בפניו."

אמנם, לאור האמור, קשה להכתיר את הגדרת מומחה בתקנות תשע"ט כ"הגדרה", שכן מדובר למעשה ב"אנטי-הגדרה", כמאמר הפסיקה "אין שום טעם להעמיד בפני בית המשפט מגבלות פורמליות ונוקשות בענין זה. הקריטריון היחידי של קבילות ראיה מסוג זה נעוץ במבחנים של רלבנטיות ושל משקל פוטנציאלי." (ע"א 745/82 שם)

לא נותר אלא לשאול מדוע בחר מתקין התקנות להוסיף הגדרה שלא הייתה קודם לכן למונח שהפסיקה הבהירה היטב שאין לגדרו במגבלות פורמאליות ונוקשות, וההגדרה החדשה שומרת על רעיון זה. וכל זאת בשעה שמטרתו של מתקין התקנות הייתה לקצר עד כמה שניתן ולהפחית מהיקף התקנות.  

סעיף 6 לתקנות – מסמך מהותי

הגדרה חדשה שנולדה בפרק ההגדרות לתקנות תשע"ט הינה למונח "מסמך מהותי".

"מסמך מהותי" – כתב שהוא חלק מעילת התביעה"

תקנה 15(1) לתקנות תשע"ט קובעת כך: "לכתב טענות יצורפו מסמכים אלה בלבד והם יהיו נספחי כתב הטענות: (1)   העתק של מסמך מהותי וכל כתב אחר המשמש ביסוד הנטען בכתב הטענות".

מדובר בהוראה חדשה שמרחיבה את החובה לצרף מסמכים לכתב הטענות, בניגוד לתקנה 75 בתקנות תשמ"ד, אשר קבעה כי לכתב הטענות יצורף רק "כל מסמך הנזכר בו" (ובראי תקנה 71 הקובעת כי כתב טענות יכיל את הרצאת העובדות המהותיות בלבד, … אך לא את הראיות הבאות להוכיח אותן").

האם מדובר בהוראה שעדיין מגבילה את הצירוף לסוג מסוים של מסמכים ? או שמא הצירוף של "מסמך שהוא חלק מעילת התביעה וכל כתב אחר המשמש ביסוד הנטען בכתב הטענות " מורה הלכה למעשה לצרף כל מסמך כדרך שנהוג היה עד היום לצרף לתצהירי עדות ראשית, ולרבות למשל מסמכים העונים להגדרה "ראיות הבאות להוכיח את העובדות המהותיות".

בנוסף, מפתיע לגלות שהמונח "מסמך מהותי" שיוחדה לו הגדרה מיוחדת בפרק זה, מופיע בכל תקנות תשע"ט רק פעם אחת –  בתקנה 15(1) הנזכרת, אשר גם היא עצמה, כאמור, מוסיפה עליו ומחברת לו את "כל כתב אחר המשמש…" ואם כך, מה הואילו המתקינים בהתקנת ההגדרה למסמך מהותי, ומה הואילו בציון המונח "מסמך מהותי" בתקנה 15(1) ומדוע לא הסתפקו בקביעה שלכתב הטענות יצורף "כל כתב אחר המשמש ביסוד הנטען בכתב הטענות".

סעיף 6 לתקנות – מונחים שעברו מן העולם

לסיום העיון בפרק ההגדרות, נפנה את הזרקור לשלושה מונחים שבטלו מן העולם עם התקנת תקנות תשע"ט:

המונח "כתב בי-דין" אשר הותיר בתקנות תשמ"ד, וממילא בכל אותם כתבי בי-דין שנערכו מאז ומעולם והתייחסו למושג זה, ניחוח של שפה גבוהה ונופך של משפט עברי, פוצל בתקנות תשע"ט לשני מונחים טכניים: "כתב טענות" המתייחס למסמכים שמגישים בעלי דין המשמשים לטיעון ו"מסמך" המתייחס לכל כתב אחר לרבות החלטה והזמנה לעדות.

המונח "תובענה" הוגדרה בתקנות תשמ"ד כמונח הכולל את כלל סוגי התביעות הבקשות ו"שאר עניינים" שמביאים בעלי דין לפני בית המשפט, ודייקני לשון ידעו להשתמש דווקא בו ולא ב"תביעה" כאשר התייחסו למשל לכתב "טען ביניים". מונח זה צומצם בתקנות תשע"ט להליך שנפתח בהגשת כתב תביעה דווקא.

המונח "עירבון" אשר הוגדר בתקנות תשמ"ד כ"ערובה חפצית" משל ניתן היה בידי בעל דין להפקיד במזכירות בית המשפט את סוסו או שעונו לצורך הבטחת נזקי יריבו בעת קבלת סעד זמני, הושמט מתקנות תשע"ט, המתייחסות ל"ערובה" בלבד שלפי הגדרתה מגבילה את אופן העמדת הערבות בהפקדת סכום כסף, או ערבות צד שלישי לרבות של מוסד פיננסי בגזברות בית המשפט.

תחולה – העדר תחולה בהליכים בבית משפט לענייני משפחה

סעיף התחולה שהופיע בפרק א' בסעיף 2 בתקנות תשמ"ד נדחק בתקנות תשע"ד לסופן והוא מצוי בסעיף 180, הקובע כדלקמן:

"(א) חלק א' לתקנות אלה יחול על כל עניין אזרחי המובא לפני בית משפט.

(ב) חלק ב' לתקנות אלה יחול על כל עניין אזרחי המובא לפני בית משפט, זולת אם נקבעו בדין בעניין פלוני סדרי דין מיוחדים אחרים."

מהו "עניין אזרחי" ומהו "בית משפט" ? כזכור, סעיף ההגדרות בתקנות תשע"ט השמיט את ההגדרה שהייתה בתקנות תשמ"ד למונח זה.

עיקר השאלה נוגעת לבתי המשפט לענייני משפחה, שכן סדרי הדין של בתי משפט אלה הוטמעו בשעתו בתקנות תשמ"ד והם מהווים חלק אינטגראלי מתקנות אלה.

לכאורה יש להסיק שתקנות תשע"ט אינן חלות בבתי המשפט לענייני משפחה, וההליכים שם ימשיכו להתנהל לפי תקנות תשמ"ד, בעיקר לפי חלק ג1 לתקנות הללו, אך גם על פי כל יתר התקנות וזאת לפי הוראת תקנה 258(ב)ב הקובעת כי "הגדרות והוראות אחרות שבתקנות אלה למעט פרק כ"ב1 יחולו על תובענות בענייני משפחה ככל שאינן סותרות חלק זה, ובשינויים המחויבים לפי העניין.".

מסקנה זו מושתת על הראיות הבאות:

  1. סעיף 1 לחוק בתי המשפט לענייני משפחה קובע כי "בחוק זה, "עניני משפחה" – אחת מאלה …." – ומכאן כי בבתי המשפט לענייני משפחה לא נדונים "עניינים אזרחיים" אלא "ענייני משפחה", וכאמור לפי סעיף 180 אין תחולה לתקנות תשע"ט אלא על "עניין אזרחי".
  2. אין בתקנות תשע"ט סעיף "ביטול", כדוגמת סעיף 530 בתקנות תשמ"ד שביטל את  תקנות סדר הדין האזרחי, תשכ"ג-1963 ואת תקנות סדר הדין בענייני ירושה, תשכ"ו-1965. ומכאן כי תקנות תשמ"ד לא בוטלו.
  3. סעיף 26 לחוק בתי המשפט לענייני משפחה מסמיך את שר המשפטים "להסדיר בתקנות, את סדרי הדין והנוהג לפני בית המשפט לעניני משפחה", ואכן כאשר הוסף חלק ג1 לתקנות הדבר נעשה במפורש הן בתוקף הסמכות לפי 108 ו- 109 לחוק בתי המשפט, והן לפי סעיף 26 לחוק בתי המשפט לענייני משפחה. בראש תקנות תשע"ט מופיע רק "בתוקף סמכותי לפי סעיפים 108 ו-109 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 (להלן – החוק), אני מתקינה תקנות אלה" ולא נזכר סעיף 26 לחוק בתי המשפט לענייני משפחה.
  4. תקנות תשע"ט אינן כוללות שום הוראת בכל אותם עניינים שמפורטים בפרקים יסודיים בתקנות תשמ"ד במסגרת חלק ג1.

ביום 21.11.18 תוקנו תקנות תשמ"ד בתיקונים שמטרתם להתאימם בכמה עניינים [המועד להגשת כתב הגנה (תקנה 19 ולפי תקנה 221) סמכות בית המשפט העליון בהליך של רשות ערעור (תקנה 407) והמצאה מחוץ לתחום (תקנה 500)] להוראות תקנות תשע"ט. עובדה זו מצביעה לכאורה על כך שתקנות תשמ"ד ימשיכו "לחיות" גם לאחר היכנס תקנות תשע"ט לתוקף.